קורת גג והזכות למגורים עומדת בבסיס גישת הדיור הציבורי, ומיועדת לאילו שידם אינם משגת מרכישת דירה או השכרתה בשוק הפרטי, וזכאים לדיור כזה על פי קריטריונים שקבע משרד הבינוי והשיכון. למרות שגישה זו נתפסת ככזו המתאימה למדינות סוציאליות, כל המדינות המפותחות מתערבות בדרך כזו או אחרת בשוק הדיור, על מנת לספק מגורים לאוכלוסייה מעוטת הכנסה, הן באמצעות דירות בבעלות המדינה או בהשתתפות בשכר דירה. 

בישראל מוענקים מאז שנות ה-50, בשנים שלאחר הקמת המדינה, פתרונות דיור ציבוריים בשכירות לאוכלוסייה שעומדת בתנאי זכאות. את הדירות מחזיקות חברות ממשלתיות, בהן עמידר, עמיגור, חלמיש ושקמונה, המחזיקות מעל 70 אלף יחידות דיור, ופועלות לצד משרד הבינוי והשיכון. 

תנאי בסיסי לזכאות לדירה בדיור הציבורי, היא שאין בבעלותו של המבקש דירה בבעלות מלאה או חלקית. אנשים המשתייכים לאוכלוסייה המבוגרת, יכולים להיות זכאים לדיור ציבורי אם הם מתקיימים אך ורק מקצבת זיקנה, או שהם או בן זוגם מרותק לכיסא גלגלים, כאשר תנאי חשוב הוא שהכנסותיהם אינן עולות על השכר הממוצע במשק. גם בני זוג נשואים שאחד מהם לפחות נכה בשיעור של 75% ומתקיימים אך ורק מקצבה, ייחשבו כזכאים. אוכלוסיות נוספות זכאיות לזכאות, בהתאם לכושר השתכרותן ועוד. 

לאורך השנים החלה המדינה למכור דירות בדיור הציבורי לזכאים, בהנחות משמעותיות מאד. כדי להיות זכאי לרכוש דירה כזו, על המבקש להתגורר לפחות חמש שנים בדיור ציבורי, מעולם לא החזיק בדירה, בחלק מדירה או במקרקעין ששווים מעל 350 אלף שקלים צמוד למדד, והשוכרים לא קיבלו סיוע ממשלתי ברכישת דירה. 

לצד העזרה לאוכלוסיות חלשות, מכירת דירות למעשה מדלדלת את מאגר הדירות שבידי המדינה. כך נוצר מצב בו בישראל, שלפני כ-70 שנה כמחצית מהבנייה למגורים בישראל הייתה עבור דיור ציבורי, בשנים האחרונות על כל 100,000 תושבים קיימות פחות מארבע דירות. בהולנד, אוסטריה ודנמרק, מדינות מערביות מפותחות, על כל 100,000 תושבים ישנן מעל 10,000 דירות בדיור ציבורי (בהולנד 14,700, באוסטריה ובדנמרק מעל 10,000). בשוודיה מספר הדירות על כל 100,000 תושבים עומד על 9,500, בבריטניה על 8,500, ובצרפת על כמעט 7,000. 

כאמור, לאורך שנות קיומה של המדינה, מספר הדירות בדיור הציבורי הלך ופחת, הן מספרית והן ביחס לאוכלוסייה, כאשר הדבר תפס תאוצה משנות ה-70. מאז נחקק חוק הדיור הציבורי ב-1998,  לא נבנו כלל דירות ציבוריות, כך שתור הממתינים לדיור הציבורי ארוך ועשוי לארוך שנים, וכאשר חלק מהזכאים כבר מקבלים דירה, היא אינה תמיד מותאמת לצרכיהם, כמו למשל דירות לא נגישות עבור בעלי מוגבלויות. לצד זאת, אחת הטענות נגד המדינה, היא שהדירות בדיור הציבורי סובלות מתחזוקה ירודה, וזאת בשל מחסור בתקצוב מצד המדינה. 

בזמן ההמתנה לדיור ציבורי, הממתין זכאי לקבל סיוע בשכר דירה, אולם מדובר בסיוע נמוך במיוחד שעומד על כ-1,000-1,500 שקלים (עבור זכאי בודד ועד למשפחה עם ארבעה יחדים ויותר).