ירושלים של ימינו היא עיר תוססת ומתפתחת, עיר הבירה והעיר הגדולה ביותר בישראל, מרכז שלטוני, תרבותי ודתי. אבל צריך לזכור שהיא עשתה דרך ארוכה מימי אזור החיץ וחלוקת העיר ועד התקומה והתחדשות של ימינו.

בין מלחמת העצמאות ועד לשחרור העיר במלחמת ששת הימים, הייתה ירושלים מחולקת וחצויה לשניים על גבול הקו הירוק בעיר, ששורטט כקו גבול זמני בהסכם שביתת הנשק עם ירדן בתום מלחמת העצמאות. הקו הירוק עבר מצפון העיר על דרך חיים בר לב של ימינו, כאשר מתחם הצופים נותר כמובלעת, דרך פאתי שכונת מוסררה עד לגבול העיר העתיקה, המשיך על דרך חברון לכיוון שכונת בקעה והמושבה הגרמנית, שממזרחם השטח המפורז של מתחם מחנה אלנבי והאזור. משני צידי המתרס הוקמו מכשולים וביצורים, ובניינים שונים הוסבו לעמדות צבאיות לתצפית והגנה.

בתום מלחמת העצמאות חיו בירושלים כ-83 אלף יהודים, וערב מלחמת ששת הימים חיו בעיר כבר קרוב ל-200 אלף תושבים. הגידול נבע בעיקר מעולים חדשים שהגיעו אליה והגירה של פקידים ועובדי מדינה שעבדו בקריית הממשלה, הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת, האוניברסיטה העברית, הטלוויזיה הישראלית ורשות השידור, ועוד.

המגבלה של התפתחות העיר מזרחה בשל חלוקתה, גרמה להתפתחות העיר רק בצידה המערבי: שכונות מגורים חדשות נבנו, בתי עסק ומסחר נפתחו, מפעלים ובתי תעשייה הוקמו באזור שכונת רוממה של היום, במקביל להתפתחות תעשיות נוספות בעיר כגון תרופות, ייצור נעליים, יהלומים, דפוס, פלסטיק ועוד.

הכנסות ענף התיירות בעיר ומספר המבקרים היה נמוך מאד בעיקר בשל מיעוט האתרים ההיסטוריים. האתרים הדתיים לשלושת הדתות ונקודות העניין, היו ברובן בצד המזרחי של העיר.

תושבי קו התפר בין העיר המערבית למזרחית, סבלו באופן שוטף מפגיעות צלפי הלגיון הירדני, וחומות בטון הוקמו בצד המערבי בכדי למנוע פגיעות באזרחים שחיו לאורך הקו.

מדינות ערב המשיכו להטריד את גבולות הארץ בפעולות טרור, וערב מלחמת ששת הימים שרתה בארץ אווירת נכאים.

ביום העצמאות 1967 צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ, ושאר צבאות מדינות ערב חיכו לשעת כושר כדי לתקוף את מדינת ישראל לאורך כל גבולותיה והאזור נכנס לתקופת המתנה מתוחה. חיילי מילואים גויסו בארץ, וההנהגת המדינה הראתה סימני היסוס ומתינות. שליט עירק באותם ימים אמר: "קיומה של ישראל הוא שגיאה שיש לתקנה, ויעדנו הברור הוא מחיקת מדינת ישראל. נפגש בתל אביב ובחיפה".

במהלך תקופת ההמתנה, התאמצה ישראל להעביר לחוסיין מלך ירדן, ששלט במזרח העיר, מסרים שישראל איננה מעוניינת במלחמה עם ירדן, לא בירושלים ולא בגדה המערבית, ופגישות חשאיות עם בכירי הממשל נערכו עם המלך להבהרת המסר.

ב-5 ליוני 1967 פתחה ישראל בהתקפה אווירית מפתיעה בהשתתפות 185 מטוסי חיל האוויר על שדות התעופה של חיילות צבאות ערב, ובכך השיגה עליונות אווירית. המלחמה החלה.

בבוקר, עם פרוץ המלחמה, קיבלו המלך חוסיין והמטכ"ל הירדני מסרים מוטעים מהמטכ"ל המצרי שהכוחות המצריים נוחלים הצלחות בסיני מול צה"ל. חוסיין שכח את ההסכמות שהושגו עם בכירי הממשל הישראלי, והתפתה להקשיב למצרים. הכוחות הירדנים פתחו בהפגזות כבדות לכל אורך הגזרה, כולל בית הנשיא בירושלים, משכן הכנסת, ועד לתל אביב. ישראל הגיבה בתחילה באיפוק, ובתיווך האו"ם הושגה הפסקת אש, שלא החזיקה מעמד והופרה על ידי הירדנים תוך שעות.

הירדנים פעלו וכבשו את ארמון הנציב, שנכבש בחזרה בהתקפת נגד מהירה של כוחות צה"ל. היוזמה הצבאית עברה לידי ישראל באותו היום, ובמספר מבצעים צבאיים, השתלטו הכוחות הישראלים על מוצבי הירדנים בדרום ירושלים בואכה רמת רחל, מוצבי הרדאר (היישוב הר אדר של ימינו, בסמוך למעלה החמישה), ומתקפה לילית קשה ועקובה מדם לכיבוש גבעת התחמושת ופריצת הדרך עד לשיח ג'ראח.

כבר ביום השלישי למלחמה, 7 ליוני, כ"ח באייר, נכנסו הכוחות משער האשפות וכבשו את הרובע היהודי והארמני. כוח נוסף פרץ משער האריות וכבש את הרובע המוסלמי, הנוצרי ואת מקור הלב והנשמה היהודית, שלא הפסיק לפעום כבר יותר מ-3000 שנה – הר הבית והכותל המערבי. בקרבות הקשים על שחרור העיר, נהרגו 182 חיילי צה"ל, כרבע מכלל החיילים שנפלו בכל הארץ במלחמה. יהי זכרם ברוך.

כל זה התרחש רק לפני 56 שנה.

את גדרות התיל של אזור החיץ החליפו רחובות רחבים ובתי מלון מפוארים, שמאכלסים מיליוני תיירים ומבקרים בשנה, הכותל המערבי שהוזנח במשך מאות בשנים – שוקם, הרחבה שלפניו הורחבה מיד לאחר השחרור, והסמל והעדות לבית המקדש עומד בגאון ומקבל באהבה יהודים מארבע קצוות תבל, ומבקרים מכל העולם.

הדיירים במוסררה ובממילא לא צריכים לפחד יותר מצלפי הלגיון ולהתחבא מאחורי חומות בטון, התושבים של בקעה והמושבה הגרמנית לא יהיו יותר תושבי קו הגבול, הזוי ככל שזה נשמע. את הכבישים הצרים ודרכי העפר מחליפה הרכבת הקלה שתרשת את העיר בשנים הקרובות, את שיכוני העולים שהוקמו בחופזה ובזול במדינה שזה עתה קמה – מחליפים מגדלי מגורים ושכונות חדשות, ואוכלוסיית העיר היהודית שמנתה ערב המלחמה כ-200 אלף איש, מונה היום כ-600 אלף, מתוך כמיליון תושבי ירושלים.

גם אני וכל מי שנולד לאחר שחרור ירושלים, רואה את העיר שחוברה לה יחדיו כעובדה קיימת ולא מסוגל לדמיין את הימים שלפני השחרור, אבל שום דבר הוא לא מובן מאליו. הרבה דם, חיילים הרוגים ופצועים, שילמו בגופם, וניסים גלויים בשלושה ימים היו צריכים לקרות כדי שנחיה בעיר המרתקת ביותר בעולם, שצומחת וגדלה בכל יום מחדש. וגם מלך ירדני אחד, שהתפתה להקשיב למטכ"ל המצרי החבוט, ובבחירתו להצטרף למלחמה ולתקוף, איפשר לכל זה לקרות.

יום ירושלים שמח לכולנו.

אם אשכחך ירושלים,

תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי, אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.

שבת של שלום לקרוב ולרחוק מירושלים.

אורן כהן הוא המנכ"ל והבעלים של "אורן כהן גרופ" הפעילה בתחום הנדל"ן היוקרתי בירושלים כבר 27 שנה

לבלוג של אורן כהן על ירושלים "שישי של פעם" – לחצו כאן