איתורם של כ-110 מתחמים המתאימים להתחדשות עירונית בשמונה ערי פריפריה מועדות לפגיעה מרעידות אדמה, היא בשורה נהדרת עבור אותן ערים, שמתקשרות לקדם בצורה עצמאית פרויקטים של פינוי-בינוי. אותן ערים – קריית שמונה, בית שאן, צפת, טבריה, חצור הגלילית, עפולה, מגדל העמק ואילת, יוכלו לחדש את הסביבה העירונית שלהן, לספק הגנה מרעידות אדמה וגם מטילים, ולהעניק איכות חיים גבוהה הרבה יותר עבור תושביהן.

בעוד באזורי ביקוש במרכז הארץ, פרויקטים של התחדשות עירונית פורחים כמו פטריות אחרי הגשם, הרי שבפריפריה – בעיקר זו הרחוקה – הדבר קשה הרבה יותר להוצאה לפועל. הסיבה היא ערכי הקרקע הזולים הרבה יותר, שפוגעים ביכולת של היזמים להקים פרויקטים כאלה, בלי לספוג הפסדים כלכליים – אם אין תמיכה ממשלתית.

הסיבה ברורה: אם בתל אביב יזם יכול להרוויח גם במכפיל 2 (על כל דירה שנהרסת, נבנות שתיים חדשות – א"כ), וזאת משום שמחיר מ"ר בנוי גבוה במיוחד – בממוצע כ-60-70 אלף מ"ר, הרי שבפריפריה מחיר מ"ר נמוך הרבה יותר, וגם עם מקדמי בנייה גבוהים יותר, פרויקטים עלולים לא להיות כלכליים.

ולכן ביישובים כאלה מנסים ראשי הערים לספק מכפילי בנייה גבוהים יותר, אולם לא ניתן לשחרר את הרסן ולאפשר מכפילים משמעותיים – כדי לא ליצור עומס אוכלוסייה גבוה במיוחד על תא שטח ספציפי, וגם כי יש גבול לגודל התשתיות שניתן להקים.

ולכן, כדי לאפשר לפרויקטים כאלה להיות כדאיים כלכלית עבור היזמים, נדרשת תמיכה או סבסוד ממשלתי. ואולם, כרגע ישראל מתמודדת עם מערכה קשה בדרום וגם בצפון, שלא ניתן לדעת מתי תסתיים, אבל גם מוכיחה את החשיבות האדירה לאותו מיגון שמספקים פרויקטי בנייה חדשים, אל מול בעיות ההגנה האישית בבניינים ישנים שנבנו ללא תקני רעידות אדמה ומיגון דירתי.

יש לזכור: על פי הערכות, עלות המלחמה תגיע עד לסוף 2024 לכדי 190 מיליארד שקלים, כאשר תקציב המדינה עומד על ממוצע של כ-500 מיליארד שקלים לשנה – לשנים 2023 ו-2024. במצב כזה, הממשלה, כל ממשלה, תיאלץ לבצע קיצוץ דרסטי בהוצאות המשרדים השונים, לצד הגדלה משמעותית של הגירעון.

וכאשר אנחנו מוכוונים כעת באופן כמעט מוחלט למלחמה, עם הזרמת תקציבים עבור הלחימה, נשאלת השאלה: מאיפה יגיעו אותם 10 מיליארד שקלים לטובת תוכנית ההתחדשות העירונית, גם אם מדובר בתוכנית רב-שנתית עבור פרויקטים כל כך חשובים?