בתל אביב יש כמה אתרים שנויים במחלוקת, כאלה שהיו אולי מלהיבים בתחילה אך דעכו בהמשך והפכו למעמסה סביבתית. לצד התחנה המרכזית בדרום העיר, כיכר אתרים היא דוגמה טובה לכך. בשבוע שעבר אישרה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בתל אביב, את התוכנית לשינוי משמעותי בנראות ובפונקציונליות שלה.

את התוכנית החדשה לכיכר אתרים קידמו קרן ‏JTLV‏ של עמיר בירם ואריאל רוטר (המחזיקים ב-70% מהבעלות על הזכויות בכיכר, א"כ), ושל יעקב ‏שלום פישר (המחזיק ב-30% מהזכויות), אחרי יותר מ-10 שנים של דיונים והתנגדויות.

בשורה התחתונה – ולאחר שהתקבלו חלק מההתנגדויות בעקבות הפקדת התוכנית לפני כארבע שנים, תיהרס הכיכר ויחד עמה גם מבנה מלון מרינה בדופן הצפוני שלה, תוך ביטול ‏שיקוע הכביש ברחוב אליעזר פרי (אותו רחוב קצר ש"מתלבש" על רחוב הירקון בין שתי הירידות – הצפונית והדרומית – של אותו שיקוע, א"כ), העלאתו לגובה הרחוב המקורי והפיכתו לרחוב תוסס, והקמת פארק חופי שיתחבר לטיילת החוף באמצעות שיפוע מתון ונגיש – בשל פערי הגובה בין החוף לבין המצוק עליו נמצאת הכיכר.

בנוסף, במסגרת התוכנית שהוכנה על ידי משרד ישר אדריכלים ומשרד האדריכלים הבריטי של נורמן פוסטר, ייבנו שני מגדלים בני 25 קומות עבור מגורים (כ-220 יחידות דיור) ומלונאות (כ-300 חדרים) – לאחר שבתחילה התוכנית ביקשה לבנות מגדלים בני 40 קומות. נוסף על כך יוקם מבנה ציבורי בגובה 6.5 קומות, כך שבסך הכל ייבנו כ-65 אלף מ"ר מעל הקרקע. בעירייה אומרים כי חלק מהשטחים הציבוריים יהיו בבעלות מלאה של העירייה ואחרים בעלי שימוש ציבורי, בסך הכל בהיקף של כ-5,300 מ"ר. כמו כן, יוקם חניון עירוני חדש.

בוועדה המקומית אומרים כי ‏"תוכנית כיכר אתרים החדשה תואמת את המסגרת התכנונית שמאפשרת תוכנית ‏המתאר העירונית כאן ולאורך כל רצועת החוף, ובכלל זה זכויות הבנייה, תמהיל ‏השימושים, גובה הבינוי ועוד… התוכנית גם תואמת את עקרונות התכנון שנקבעו במסמך המדיניות לרצועת ‏חוף הים באזור כיכר אתרים, מרינה תל אביב ובריכת גורדון, אשר נכתב תוך קיום ‏תהליך שיתוף ציבור מסודר שכלל כנסים ציבוריים, דיונים ומפגשים עם קבוצות מיקוד ‏וכו'".‏

בנו של מתכנן הכיכר: רעיון השוטטות וההסתובבות יעלם

השם הכי מזוהה עם כיכר אתרים הוא אדריכל העל הישראלי המנוח יעקב רכטר, אולם חתום עליה אדריכל ישראלי נודע נוסף – ורנר יוסף ויטקובר ז"ל, ועל חלק מהעיצובים במרחב הציבורי שבה, אליהם נתייחס בהמשך, היה אחראי האמן והמעצב הגרפי דן ריזינגר ז"ל, חתן פרס ישראל.

"הכיכר הזו הייתה יצירת מופת והייתי מנסה לשמור עליה גם אם לא אבא שלי (אמנון רכטר, א"כ) היה המתכנן שלה", אומר אדריכל אמנון רכטר, מבכירי האדריכלים בישראל המתמחה בתכנון ציבורי, בריאיון לאתר חדשות מרכז הבנייה הישראלי. "אני מעורב בפעילויות ציבוריות גם בלי קשר משפחתי".

-אולי היא הייתה יצירת מופת, אבל עשרות שנים היא מפגע מזעזע שמרחיק אנשים

"רוב אנשים מתבלבלים בין המושגים כיעור להזנחה. הכיעור מתעסק באספקטים אסתטיים של תנועה, צורה, תאורה ותכנון. הזנחה קשורה להתפרקות והתפוררות של מבנה כתוצאה מחוסר טיפול בו. כבר הרבה מאד שנים שהכיכר היא כבר לא מה שהייתה פעם. היא הוזנחה בצורה מזעזעת. תלשו ממנה באופן מאד מאד אלים חלקים גדולים מהאלמנטים שהיו בה – כמו הפטריות היפות ועמודי התאורה המעוקלים מבטון – הדברים האלה פשוט נעלמו. מה שנשאר ממנה הוא הקוליסיאום – אלמנט מדהים שעדיין מתוחזק טוב, אפשר לבקר בו כי הוא למעשה אידיאלי למרחב החברתי. הוא משמש כפונקציה שהיא תרומה לחברה לעומת פונקציות נדל"ניות, מסחריות ומניפולטיביות כאלה ואחרות.

"כחומר, הכיכר עצמה לא עומדת במבחן הזמן בגלל ההזנחה, אבל כרעיון תכנוני – היא מחזיקה מעמד, אותם רעיונות אדריכליות אורבניים שעליהן בוצעו ההחלטות התכנוניות".

כיכר שוקקת עם אלמנטים של עירוב שימושים

הסיפור של כיכר אתרים החל לפני כ-50 שנה. היא נבנתה על ידי חברת אתרים בשיתוף עם חברת כלל על חורבות שכונת הפחונים מחלול, והיא הייתה אחת הנציגות הבולטות של סגנון הברוטליזם בישראל. הכיכר נחנכה ב-1975, ובשנים הראשונות שלה הייתה שוקקת חיים עם כ-200 בתי עסק, כולל סניף של כלבו שלום, בית קולנוע, חנויות ומסעדות. ואולם בהמשך החלו להשתלט על המקום גורמים פליליים, חנויות נסגרו ונפתחו במקום מועדוני הימורים. במהלך שנות ה-90 פעל במבנה העגול שבכיכר מועדון הקוליסאום. ב-1988 פורקה חברת הניהול במקום, ומאז התדרדרה התחזוקה השוטפת במתחם. עד כמה מצבה של הכיכר היה עגום, יעידו דבריו של ראש עיריית תל אביב המיתולוגי שלמה להט צ'יץ', שאמר במהלך מלחמת המפרץ כי הוא מייחל לכך שטיל סקאד עיראקי יפגע במקום. לאחר שנים רבות, נראה שהמתחם עומד לעבור מהפך בזכות התוכנית שאושרה בוועדה המקומית.

"אני לא רוצה לבקר את התכנון של אבנר ישר כי אני לא מכיר אותו מספיק טוב, זה יהיה לא מספיק רציני ומקצועי", אומר אדריכל רכטר, "ולא לבקר את גובה הבניינים המתוכננים, בין אם זה 20 קומות או 25 קומות. אין לי בעיה עם זה. אני לא מתנגד באופן עקרוני לבנייה לגובה. אם מסתכלים על שורת המלונות לאורך החוף ורחוב הירקון, מדובר על מבנים יחסית גבוהים של כ-20 קומות, אז 25 קומות זה קצת יותר גבוה, אבל לא בצורה משמעותית".

אבל הבעיה, מבחינתו של רכטר, לא נעוצה בגובה הבניינים, אלא באופי המתחם: "חבל לוותר על הערכים של הכיכר, תמורת המשהו החדש הזה. הערכים האדריכליים והאורבניים שכיכר אתרים ייצגה, שווים שימור. חשוב היה לשמר את השפה והרעיונות האדריכליים הקיימים של סוף תקופת הברוטליזם".

"כיכר אתרים הייתה ניסיון ראשון וייחודי לעשות מעין כיכר פתוחה עם אלמנטים של עירוב שימושים – לים, שטחים של העירייה, בית מלון, מסעדות, חנויות קטנות, כל הדבר הזה ייצר מפרק שחיבר בין העיר לים ולייצר חלל ציבורי פתוח דרכו עברת. במשך כמעט 10 שנים הכיכר הייתה הצלחה גדולה, הייתה מלאה בישראלים ובתיירים כאחד, והצליחה מאד מבחינה מסחרית וארגונית. ההתדרדרות שלה נבעה מהרבה מאד סיבות – חברתיות, פוליטיות ואורבניות. הזמנים השתנו".

-התוכנית החדשה תחבר יותר את העיר לים. זו גם הייתה אחת הביקורות על הכיכר הוותיקה – שהיא חסמה את החיבור הטבעי

"הדבר הזה היה יתרון ולא חיסרון. אני לא מסכים עם האמירה הזאת על חסימת החיבור הטבעי בין השדרה לים. ההגבהה היא רעיון רדיקלי שנותן חוויה אורבנית, היות ובתל אביב – לעומת ערי חוף סביב הים התיכון כמו ברצלונה, מארסיי, ניס ואתונה – השיפוע כלפי הים הוא שיפוע הפוך. שדרות בן גוריון עולות לכיוון החוף ולא יורדות אליו, לכן כל הסיפור הזה שהשיפוע חוסם את הים הוא לא נכון. כיכר אתרים עשתה משהו שאף מקום בתל אביב לא עושה – היא יוצרת אלמנט מוגבה שמאפשר איזשהו מבט שונה אל העיר, ולכן אין רמפה שיורדת ישר, אלא מדרגות שיורדות דרומה. הדבר הזה מהווה נקודת נשימה בין מרחב אחד למרחב שני – חוויה מיוחדת שלא קיימת בתל אביב. המטרה הייתה ליצור אנטיתזה ליחסי עיר-חוף כפי שמתקיימים לאורך הרברט סמואל", היות ששדרות בן גוריון השיפוע כלפי מעלה ולא כלפי מטה, שונה משדרות אחרות בערי חוף בעולם שנשפכות לחוף".

-יתרון?

"במקום שמהעיר אתה ישר מגיע לים, אבל עובר קודם כל בכיכר פתוחה ולא פורמלית, שותה קפה, יכול להתחיל לרדת במדרגות ולצפות דרומה ולראות את כל קו החוף עד יפו. ככה נמצאים במרחב ביניים מקסים. נורא נורא חבל שמבטלים על זה. עכשיו פשוט תרד ותגיע לבריכת גורדון – וזהו. כל נושא השוטטות וההסתובבות – נושאים שהיו לחלוטין חלוציים ורדיקליים – ייעלמו".

-הכל מסתכם בסופו של דבר בתחזוקה הלקויה שפגעה במתחם?

"הרעיון של לקחת את המתחם הזה וליצור סוג של עירוב שימושים, ולמכור את החללים המסחריים לאנשים יחידים – לאף אחד לא היה ניסיון עם זה. זו הייתה הפעם הראשונה בארץ שעושים את זה. היו חללים ששייכים לעירייה וחללים ששייכים לבעלים פרטיים יחידים, וגם חללים ששייכים ליזמים גדולים. זה כבר לא עובד ככה היום. בכל קניון יש חברת ניהול אחת שמשכירים לשוכרים – וקיים פרוטוקול מאד נוקשה של מה מותר ומה אסור לעשות. אז זה לא היה, וזה מה שהוביל להתפרקות של כיכר אתרים, כי כאשר אין הגדרה מסודרת מהו חלל פרטי ומהו ציבורי, וכל אחד הוא הבעלים של עצמו – זה קורס".

רכטר כואב את סיומה של הכיכר כפי שהכרנו. "היה שם אמפיתיאטרון נהדר, מרחב פתוח. אפשר היה להשתמש באותם עקרונות, לשחזר ולבנות שטחים נוספים. אפילו הצגתי בעבר תוכנית שתכננתי בהתנגדות כדי להוכיח שזה אפשרי".

-בסיכומו של דבר – הכיכר לא הצליחה להוכיח את עצמה בפרספקטיבה של זמן

"הכיכר לא הצליחה להוכיח את עצמה לא בגלל האיכויות שלה, אלא בשל שינויים טקטוניים חברתיים, וזה קורה בהרבה מאד מקומות בעולם. הייתי מבצע חשיבה מחודשת על הכיכר בראי הצרכים של זמננו, ולא הורס אותה ויוצר משהו אחר שהוא הרבה יותר מסחרי באופי שלו. יש משמעות גדולה לזהות היזם. בשנות ה-70 היזם היה העירייה באמצעות חברת אתרים, והנגזרת של זה היה הרצון לעשות מתחם לטובת הציבור. היום היזם הוא מסחרי – כשהמהות של הדבר הזה הוא בעצם להרוויח כסף. הטיעון שלי והוכחתי את זה בתוכנית שעשיתי, שאפשר לחשוב על הציבור ולשמר את הערכים של הכיכר, וגם להרוויח כסף בעת ובעונה אחת. אני מקווה שהתוכנית החדשה בכל זאת תוכיח את עצמה כמרחב ציבורי טוב, ומאחל לחברי אבנר ישר בהצלחה".