מטרתו של החוק לעידוד השקעות הון, שנחקק לראשונה ב-1950, היא לעודד השקעה בתעשייה הישראלית באמצעות מתן מענקים והקלות, שיצליחו להתמודד עם מדינות אחרות במשיכת משקיעים לארץ. החוק גם מעודד משקיעים ישראלים וזרים להשקיע באזורי פריפריה בישראל. 

משרד הכלכלה הוא האחראי על יישום החוק, באמצעות מינהלת רשות ההשקעות, גוף שנקרא בעבר מרכז ההשקעות. מאז שנת 1959, שחוקק החוק פעם נוספת, התווספו לו עשרות תיקוני חקיקה שהוסיפו לו סעיפים נוספים כדי שהוא יהיה יעיל נכון לתקופתו, ויכלול גם את ההתפתחות הטכנולוגית.  

בתחילה החוק עודד הקמת מפעלים בכל רחבי המדינה הצעירה, ובעיקר באמצעות משיכה של השקעות חוץ. בהמשך תוקן החוק כך שהמענקים שהמדינה העניקה כבר לא תלויים בגובה ההשקעה, אלא באחוז קבוע מגובה ההשקעה. בהמשך ניתנו מענקים והלוואות לא צמודות, אולם אלו מסלול ההלוואות בוטל ב-1986, ובמקומו נקבעו שני מסלולים – מענקים והטבות מס. עם תחילת העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות המתפרקת, חוקק ב-1990 תיקון נוסף שמאפשר להעניק מענקים גם למפעלים במרכז הארץ וקבלה של הלוואות בערבות מדינה. בהמשך העמידו את גובה המענק לכדי שני שליש מעלות הקמת המפעל. בשנים שלאחר מכן הועלה והורד אחוז המענק מגובה ההשקעה. 

בשנים 2004 ו-2005 תוקן החוק כך שניתנו אף פטורים ממס חברות וממס על תשלום דיווידנדים, וכי ומשמעותי לחוק, במסגרתו בוטלו פטורים ממס והטבות בלעדיות לתושבי חוץ, לצד הטבות מס על כלל המחזור של חברה שתעמוד בתנאים שהציב החוק. עוד תיקון משמעותי שזכה לשם "חוק הרווחים הכלואים", תיקון מספר 69, תוקן ב-2012 והתייחס לרווחים של החברות שזוכות למענקים, ומשאירים את אותם רווחים בארץ אך בלי להשקיעם בהרחבת עסקיהן. כך הוחלט שהרווח הזה יוכל להיות מוצא כדיבידנד תמורת תשלום מס של כ-10%, נמוך משמעותית ממס החברות שעומד על 25%. 

כדי לקבל סיוע ממינהלת רשות ההשקעות, המבקש נדרש להציג תוכנית עסקית מפורטת, שצריכה גם להסביר כיצד אותו עסק תורם גם לתעסוקה באזור בו הוא ממוקם, ולייצוא הישראלי. בהמשך מינהלת רשות ההשקעות קובעת את זהותם של המפעלים המאושרים. 

החוק מתייחס להקמת מפעלים, אך גם להרחבתם של מפעלים קיימים. כמו כן הוא מתייחס להקמתו של בניין להשכרה או רכישתו, או בניין לשכירות מוסדית. החוק מחלק את המפעלים לכמה קטגוריות, כגון מפעל תיירותי, מפעל מועדף, ומפעל טכנולוגי מועדף. 

לאורך השנים נבדק האם החוק גורם למשיכת אוכלוסייה לאזורי פריפריה, והתברר שרוב העובדים באותו מפעל שזכה לתמיכת המדינה, לא מתגוררים בישוב בו הוא הוקם, ואף לא באותה נפה. דוגמה לכך אפשר למנות את מפעל אינטל שהוקם בקרית גת, ולפחות בשנותיו הראשונות לא הצליח למשוך אוכלוסייה חזקה להעתיק מגוריה לעיר הדרומית. 

ביקורת משמעותית על החוק מתייחסת לכך שעלות ההשקעה במפעלים גבוהה מהתועלת שהשקעה זו הניבה למדינה. לצד ביקורת זו, גם התגלו במהלך השענים ניסיונות להונאה, כך שמשקיעים לכאורה ניפחו הוצאות או הציגו מצגות שווא של השקעה, מבלי שהושקע כסף, וזכו למענקים.