שוק מחנה יהודה החל את דרכו בסוף המאה ה-19, הרבה לפני שהוא ידע שהוא עומד להיות אייקון ירושלמי לדורות – ושיהפוך למתחם טרנדי גם בלילות. פלאחים ערבים מליפתא, שייח' באדר ודיר יאסין הסמוכים, הביאו את תוצרתם החקלאית בסלים למגרש הגדול הפתוח שהיה בבעלות משפחת ולירו בשכונת מחנה יהודה, בסמוך לשכונת נחלאות.
השוק הפתוח והמאולתר היה אלטרנטיבה לשווקי העיר העתיקה, וסיפק מענה לתושבי נחלאות, בית יעקב והאזור – יזמות מקומית ופאוור סנטר סטייל המאה ה-19. בליל של שפות שהתערבבו להם יחד, ערבית יידיש ולדינו, סלסלאות מלאות ירקות, ובימי הקיץ החמים השקו תושבי נחלאות את הפלאחים הערבים שעמדו בשמש היוקדת במים קרים שהביאו מביתם הסמוך.
מאוחר יותר הוקמו סככות רעועות מעץ, ואחר כך דוכנים. הזמני נהיה קבוע והדוכנים הפכו לאט לדוכני קבע מפח ובטון. אחרי הפרעות של 1920-1921, הפסיקו היהודים לקנות בשוק העיר העתיקה, וקרנו של שוק מחנה יהודה עלתה. הפלאחים הערבים פינו את מקומם לסוחרים יהודים. כאן למעשה החל השוק בתצורתו החדשה – מה שהביא את העירייה לחגוג כעת 100 שנה להקמתו, למרות שהוא כבר בן יותר מ-120 שנה.
ישיבת עץ חיים הסמוכה, שהייתה תחומה בתוך חצר גדולה ומרובעת, ניצלה את המצב ובנתה על הקיר המערבי של מתחם הישיבה, כ-40 חנויות במימונם של תורמי הישיבה, על מנת לספק פרנסה לתושבי העיר היהודיים, וכדי לקבל עבור הישיבה דמי שכירות קבועים למימון צרכי המקום. מעל פתח כל חנות הוצבה לוחית עם שם התורם, לוחיות שנעלמו מהעין עם קירוי השוק.
עם הגידול בישוב היהודי בעיר, נרכשה חלקת אדמה נוספת על גבול רחוב אגריפס, ועליה נבנו בצפיפות ארבע שורות חנויות בשני רחובות – רחוב התפוח ורחוב האגס. רובם של הסוחרים בשוק החדש היו בני העדה הפרסית, בהם גם אליהו יעקב בנאי, ובנו מאיר אליהו. זו הייתה תחילתה של שושלת בנאי הירושלמית המפוארת, שהחלה בדירת שני חדרים ברחוב האגס 1, מעל מורטות העופות. כאן נולדו יעקב, גברי, יובל, אהוד, אורנה, מאיר ועוד רבים וטובים, משופטים בבתי המשפט, ועד לקרדיולוגים – וכל מה שביניהם.
ויוסי בנאי אחד, החבר של סימון ומואיז הקטן, שאמר "אני כמו עץ שתול, שורשי נחים בין זיכרון יוסף לשכונת הפחים".
בשנת 2000 שונה שמו של רחוב האגס לרחוב אליהו יעקב בנאי, אבל רחוב האגס חי ונושם עד היום בשירו של הנכד אהוד בנאי, ששר על ריחות של יסמין, וניגון ישן שלסעודה מזמין.
בשנת 1930, תחת השלטון הבריטי גדל השוק באופן משמעותי בהלוואה שנלקחה מבנק הלוואה וחסכון, שדרש ששם השוק יהיה כשם הבנק, והשלט העתיק שמבשר על פתיחתו של שוק הלוואה וחסכון נמצא עד היום ברחוב השקד 1.
שנה לאחר פתיחת שוק הלוואה וחסכון, כמו כל יהודים טובים שרואים שמיזם מצליח ומתפתח, נרכשה חלקת אדמה נוספת במימון הבנק, ממערב לרחוב הראשי של השוק. הפעם היו אלו קבוצת סוחרים מהעדה העיראקית, וכך קם לו בגאון "השוק העיראקי" שגובל ברחובות בית יעקב ורחוב השקמה. ברחוב הגובל עם השוק קמה מסעדת פועלים קטנה בשם רחמו, שהגישה אוכל ביתי שהתבשל לאיטו על פתיליות נפט, חומוס משובח ואורז ושעועית בשקיות לקחת הביתה.
שנים אחר כך, נפתחה בשוק העיראקי מסעדה קטנה בה בישל בחור צעיר בשם עזרא שרפלר ז״ל, שהיום כבר כולם מכירים בשם עזורא, ובקצה המדרגות היורדות מהשוק העיראקי לרחוב השקמה, פתח בחור ירושלמי צעיר בשנת 1976 במחסן בשטח 40 מ"ר, חנות סיטונאית קטנה למוצרי מזון שמכרה ברווח זעום מוצרי יסוד לקהל הלקוחות שחיפש מחיר מוזל. מאוחר יותר גדל הבחור וקרא לרשת השיווק שלו, שהפכה בינתיים לאימפריה – "שיווק השקמה" על שם הרחוב שבו שכנה החנות הישנה שעומדת ריקה עד היום. תזכורת לימים עברו ולאמרה "דע מאין באת".
שוק מחנה יהודה של פעם היה ליבו הפועם של העיר – כל אבטיח מלמיליאן וכל שסק אוחנה. מיץ שקדים או תמרהינדי אצל עזורה של המיצים והבורקס, וג'אק קנטי של החמוצים והגבינה הצפתית, צדקיהו של החמוצים, חנויות דגים עם מערוך מעץ שקבע מיידית את שעת מותו של הדג שנבחר ונימשה מגיגית המים בה שחו בצפיפות הנידונים למוות, ולעטיפה בנייר עיתון, חנויות העופות והאטליזים וריח הפיתות הטריות מהמאפיות הסמוכות.
לימים הפך השוק למקום בילוי לירושלמים ותיירים מכל הארץ, עם חיי לילה, בארים מסעדות ואווירה שאין שנייה לה בשום מקום אחר. 100 שנים למקום הכי ירושלמי שיש.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים.
אורן כהן הוא המנכ"ל והבעלים של "אורן כהן גרופ" הפעילה בתחום הנדל"ן היוקרתי בירושלים כבר 27 שנה
לבלוג של אורן כהן על ירושלים "שישי של פעם" – לחצו כאן
> הצג תגובות