הבוקר לפני חצי שנה בדיוק התהפך עלינו עולמנו. אלפי מחבלי חמאס ואזרחים עזתים פרצו מרצועת עזה ליישובי העורף, וביצעו את מתקפת הטרור הרצחנית בתולדות ישראל. המחבלים חדרו לבתים, רצחו כ-1,200 ישראלים וחטפו כ-240 – אזרחים וחיילים. היה זה האות לפתיחת מלחמת "חרבות ברזל" שהתפתחה למלחמה רבת-זירות שכולל את יישובי העוטף ואת יישובי קו העימות בצפון, שרבים מהם טרם חזרו לבתיהם בשל איום ישיר של החיזבאללה על היישובי צמודי הגדר.

מתקפת 7 באוקטובר ערערה את הביטחון שלנו הישראלים, בבית שלנו, בבניין, בשכונה. הקלות בה פרצו המחבלים לבתים ולממ"דים, רצחו, אנסו ושרפו, הובילה לפאניקה גם בערים הגדולות במרכז. למרות הירי התדיר לרוב שטחי ישראל, בבניינים רבים בחרו לא להשאיר את דלתות הכניסה ללובי הבניין פתוחות, דבר שמנע מעוברי אורח להימלט אליהם בניסיון למצוא מכסה בעת האזעקות. הסיבה: החשש ממחבלים שיעתיקו את מה שקרה בקיבוצים, במושבים ובערים הסמוכות לגבול רצועת עזה, ויחדרו לבניינים גם בישובים מרוחקים הרבה יותר.

שישה חודשים לאחר אותו יום זוועתי, כאשר המלחמה עדיין מתנהלת – אם כי בעצימות נמוכה יותר – איך אנחנו רואים את הבית שלנו, המבצר המוגן שלנו? אתר חדשות מרכז הבנייה שוחח עם מהנדסי ערים – אלה האמונים על התכנון העירוני וראיית המרחב הציבורי בעתיד – כדי להבין את התובנות שלהם מהמלחמה הנוכחית בכל הנוגע לדירות, הבניינים והשכונות הישראליות לעתיד לבוא.

להסתדר לבד

את החשיבות בהתחדשות עירונית, הבין מהנדס עיריית ירושלים יואל אבן כבר לפני שנים, ועירו היא מהמובילות בתחום. ואולם, ואולם בעקבות 7 באוקטובר, התחדדה אצלו ההבנה שבמקרה קיצון, הרשויות המקומיות צריכות יהיו להתמודד לבדן.

"באירוע אמת שנהפך להיות מכלול חירום, אני הוא זה שמרכז את הקשר מול פיקוד העורף. אני נהפך למכלול חירום הנדסה. המדינה לא מסוגלת לתפקד באירועי חירום בהיקפים גדולים ולפעמים אתה חושב מה יקרה אם עכשיו תהיה פגיעה גדולה בעיר? אז אולי המדינה תסייע, אולי, אבל יש לה את המוגבלויות שלה והרשויות יאלצו להסתדר בעצמן בהרבה מובנים. נצטרך לייצר יכולות גדולות בתחום האנרגיה, לייצר ממשקים כאלה ואחרים ולייצר כוח משמעותי וגדול. באירוע חירום בהיקף גדול, מלבד 500 העובדים של אגף ההנדסה בעיריית ירושלים, נצטרף לתגבר באמצעות החבר הבת שלנו 'מוריה'. כבר שוחחתי עם מנכ"ל מוריה גלעד בר-אדון ובמידת הצורך, נעשה שימוש בכוח האדם הגדול שלהם שכולל מהנדסים, קבלנים, מהנדסי חשמל, קונסטרוקטורים ועוד, ככה יש לי מכפיל כוח אדיר של ציוד הנדסי וקבלנים. הרי צריך להתמודד עם אירועים מאפס ל-100 בתוך שעתיים".

-הקבלנים בעיר מודעים לזה שאתה בונה עליהם בזמן חירום?

"כן. אחרי 7 באוקטובר, היינו צריכים לבצע חיזוק מקלטים ולבדוק שהם כשירים. עשיתי טלפון לאחד ממנהלי הפרויקטים דן בן עמרם והוא נרתם בצורה מושלמת. 48 שעות הוא הלך איתנו לכל המקלטים והביא איתו אנשים כדי לסייע".

ירושלים היא עיר מורכבת. היא הגדולה בישראל עם כמיליון תושבים, מהם שליש חרדים ושליש במזרח העיר. "האזור החרדי עם מעל 300 אלף תושבים, כולל הרבה מאד בניינים ישנים ומורכבים, ועם מגבלות על בנייה לגובה. מדובר שם באתגר גדול והצרכים הציבוריים גדולים. קשה להתמודד עם פינוי-בינוי באזורים האלה. במזרח העיר יש בעיה גדולה של בנייה ללא היתרים ושל חריגות בנייה ובעיה עם הקרקעות ואיך אנחנו מאפיינים את סוגי הבעלות על הקרקע. אבל הבנייה הישנה מחייבת טיפול באותם בתים בשכונות שלמות שנבנו בשנות ה-50, 60 ו-70. זה פתרון אמיתי שמעניק ממ"דים אחרי מה ש-7 באוקטובר לימד אותנו. אנחנו משקיעים השקעות גדולות בשכונות כמו קריית יובל, קטמונים, גילה וארמון הנציב, עם אותם בתי רכבת ישנים. בניינים כאלה חייבים טיפול, כי אי אפשר לדעת מה יפיל אותם קודם – רעידת אדמה או טיל. ההתחדשות העירונית היום יצרה הבטים עסקיים, אבל אנשים שכחו שמדובר בצורך אמיתי נגד רעידות ונגד פגיעות טילים".

המלחמה חידדה עוד יותר את הצורך, לדעתו של אבן, בהתערבות המדינה בהתחדשות עירונית. "בהיבט העסקי", הוא אומר, "המדינה צריכה לייצר כלי עבודה שיאפשרו לתת לאותן שכונות תמריצים שלא קיימים עד היום. אם יש לי בנייני רכבת שנבנו בשנות ה-50 ולידם בנייה ישנה אבל לא מורכבת של קומה אחת או שניים, המדינה צריכה לתמרץ כדי שיהיה כדאי לעבוד יותר על הבנייה המורכבת והישנה יותר, ולתת עדיפויות לפרויקטים האלה. לשכונה יש קיבולת ברמת התשתיות והתנועה בה, אבל המדינה צריכה לדעת לתמרץ כדי שהיוזמות הפרטיות יגיעו. אבל יש גם את הסיפור של השכונות ההיסטוריות הוותיקות שנבנו לפני 1948 ושחשוב לנו לשמור עליהן. שם אנחנו מאמינים שתמ"א 38 אכן חשובה. בירושלים יש מצב אחד לפינוי-בינוי שמבצעים במאסה ענקית, אבל באזורים השימוריים יותר צריך פרויקטים של תמ"א, כי שם פשוט לא ניתן לבצע בנייה מרקמית".

להתמגן עוד

"המיגון העתידי צריך לתת התייחסות גם לפלישות באזורים מסוימים, וגם לירי טילים", אומרת טל עוזיאל-כרמל, מהנדסת עיריית קריית שמונה, שרוב רובם של תושבי העיר פונו בעקבות החלטת הממשלה עקב איום חיזבאללה לעבר יישובי גבול הצפון. "אני מניחה שבקריית שמונה, בשונה אולי מישובים עורפיים, יש גם את החשש של הפלישה. באזורים רבים בארץ על קווי הגבול המצב דומה. לישובים קטנים יותר או מבודדים, יש גדר היקפית, למשל על קו התפר. קריית שמונה היא עיר, בדומה לשדרות ולא ניתן להציב גדר על כל העיר".

החודשים האחרונים חידדו בפניה את הצורך בחיזוק המיגון: "בקריית שמונה בנו במהלך השנים חדרי ביטחון שהיום כבר לא תיקנים. לדוגמא אין בהם חלון ודלת הדף והבטון שונה, הם נבנו כמעין 'הדבקה' לשיכונים ועם השנים החלו לזוז ממוקם. לפני כשנה וחצי פיקוד העורך סיים סקר בכל רחבי העיר על מצב המיגון והעמידות לרעידות אדמה – עוד סוג של חירום שצריך להתייחס אליו. כמה מבנים בודדים התחילו לעבור חיזוק ומיגון בשיתוף של משרד הבינוי והשיכון ומשרד הביטחון, אבל בינואר 2023 בוטלה כל ההקצבה לפרויקט 'מגן הצפון' בהחלטת תקציב המדינה של 2023. חייבים לעשות שינוי מאד דרסטי בתודעת המשמעות של מיגון וחיזוק המבנים ולשנות את סדרי העדיפויות של התיקצוב – לא לוותר על תקציבי מיגון (המשפיעים גם על התחדשות עירונית המחזקת חוסן קהילתי). כבר הייתה תוכנית, היה צוות – שפשוט בוטל בהינף יד. כעת ההוצאה על הפינוי גבוהה מאוד יחסית למה שהיו מוציאים על חיזוק".

"ככל הנראה האסון הסיסמי הבא מעבר לפינה", היא ממשיכה. "ולכן חייבים שינוי בתודעת הביטחון, לא רק בקריית שמונה, אלא גם בצפת, בית שאן, טבריה ובישובים אחרים. אסור לזלזל בהמלצות של גורמי המקצוע – פיקוד העורף, משרד הבינוי והשיכון, משרד הביטחון, הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית".

-ולגבי הדירה ובניין עצמם, מה התובנה שלך?

"צריך לחשוב על משהו שהוא יותר עמיד לאש, וגם למצוא פתרון לנעילת הדלת בממ"ד ולחוזק שלה – שתהיה פחות פגיעה. כרגע היא נגד הדף של טיל מסוים, אבל לא נגד פלישה. יכול להיות שצריך לשקול חומרים נגד בערה".

עוזיאל-כרמל רואה צורך בשיפור תשתיות בישובים כפריים ועיירות הסמוכות לגבולות, "אולי מערכת הגנה אזורית בנויה – איזשהו מגדל תצפית מאויש. בקריית שמונה הוצבו מצלמות על תרנים במסגרת תכנית "עיר ללא אלימות", אך נדרשות עוד רבות שיכסו גם את נושאי הביטחון. אולי המדינה צריכה לחייב ישובים להציב המצלמות על תרנים שמחוברות לחמ"ל רואה 24/7. אנחנו עובדים עם תורמים פרטיים עבור מימוש הפרויקט הזה כעת.. צריך גם לתקצב מישהו שיושב במוקד קבוע 24/7. לזה יש להוסיף למשל גנרטורים ממוגנים ברחבי העיר. כי אם יש מצלמות אבל הן לא פעילות בגלל הפסקת חשמל וכלל הציוד של החירום, אז המשמעות מובנת".

עוזיאל-כרמל רואה גם חשיבות בבקרה על צירי הכניסה והיציאה לישובים. "בנוסף לקיימים צריך להכין מראש דרכי מילוט משכונות מסוימות/ אזורים מסוימים, לדעת כמה יש, לבדוק שזה לא יוצר צוואר בקבוק, ואם צריך – שאפשר יהיה לפתוח אותם או לסירוגין לחסום".

מהנדסת העיר מסתכלת על שדרות ויישובי העוטף ומעלה שאלות נוספות בסוגיות התגוננות: "הם חיים שם תחת ירי מעל 20 שנה, וכל העיר עם מגוניות. השאלה היא האם צריך להיערך לדבר כזה בישובים נוספים שעוברים לחיות תחת הפגזות לאורך זמן ומה המשמעות העקרונית של מצב כזה כולל כל ההשלכות – חברתיות, כלכליות וכו'.

האם זאת אומרת שהמרחב הציבורי כולו צריך להיות מכוסה במיגוניות – כולל גני משחקים ותחנות אוטובוס? בקריית שמונה כמו גם בישובים הסמוכים ובמטולה למשל אין זמן התגוננות – אז ייתכן שצריך גם מגוניות בכל מקום? לדוגמא  יש קיבוצים בעוטף עם גדר בטון היקפית בגובה של 20 מטרים. האם גם במנרה או מרגליות צריך? איך הבתים שם ייראו בעתיד? איך ממגנים את כביש הגישה ליישוב? האם מוסדות הציבור צריכים להיות כולם ממוגנים ולא רק באמצעות ממ"מים? האם יש אזורים שלא ניתן יהיה לבנות בהם כלל עקב ניצפות?

דברים נוספים שצריך לבצע כבר עכשיו לדוגמא הם גם שליטה מרחוק על פתיחת דלתות של מקלטים מרחוק ומערכות תקשורת ובקרה לשוהים במקלטים. וגם כמובן חיבורי ווייפיי במקלטים. בקריית שמונה, שהיסטורית היא ממוגנת עם המון מקלטים ציבוריים ובבניינים משותפים, עשו ווייפיי במקלטים הציבוריים בתחילת המלחמה".

לסיום, מסבירה עוזיאל-כרמל את החשיבות שבחוסן האזורי, כאשר סביב העיר שבמרכז ישנם ישובים: "אי אפשר להשאיר את מרגליות לדוגמא לבד. אם קריית שמונה לא תחזור, גם היישובים הקטנים סביבה לא יחזרו. צריך לראות את כל האזור כמערכת סימביוטית שעובדת יחד".

להגן על הציבור ברחוב

בניגוד אולי לתחושת התמגנות היתר שעולה מדבריה של מהנדסת עיריית קריית שמונה, מהנדס עיריית גבעתיים שגיא תמרי אומר כי "אנחנו כמתכננים, חייבים לשמור תמיד על אופטימיות ולחשוב שהחיים יהיו טובים ונעימים יותר – ולא לתת לחרדה להוביל אותנו. ברור שתפקידנו כמהנדסי ערים הוא לא להפוך את העיר ליעד מבוצר. וכן, הממ"ד זו המצאה רעיונית שהוכיחה את עצמה בפני הדף וטילים, אבל לא בפני פשיטות".

תמרי בהחלט מתחבר לדבריו של אבן מירושלים: "מה שכן, וזה לפחות השינוי אצלי, זו ההבנה שאנחנו לבד. מהצד שלי לא ראיתי את ההתגייסות של השלטון המרכזי, ואני מפריד בין מוסדות המדינה לצבא. פיקוד העורף היו מהרגע הראשון כתף לכתף איתנו".

כשהוא אומר זאת, הוא מתכוון למשל לפגיעה הראשונה בבית בעיר, כבר במוצאי שבת של 7 באוקטובר. "הייתה לנו פגיעה ישירה של טיל בבית בגבעתיים, ופיקוד העורף היה איתי מהרגע הראשון, הן באירוע עצמו והן לאחר מכן בסקירות שעשינו בבתי ספר כדי לראות אילו חללים נכונים לשמש כ'הכי מוגן שיש'. הם היו איתנו 24/7 ואני מוריד בפניהם את הכובע".

תמרי מספר כי החלטת התמגנות מאסיבית אותה קיבל ראש עיריית גבעתיים רן קוניק בעקבות "חרבות ברזל": "הוא אמר  – 'אני לא רוצה כל מבצע צבאי להיערך מחדש, אני ממגן את כל מוסדות החינוך שלי לא רק על פי הוראות פיקוד העורף ולא לפי מספר תלמידים למ"ר בנוי, אלא לפני זמן הגעה'. למעשה הוא התכוון לכך שיש לנו מקומות בעיר עם מקלטים של 200 מ"ר שיכולים להכיל עד 400 איש, אבל אותם 400 לא מספיקים להגיע בתוך דקה וחצי אליהם. תפיסת המקלט נולדה מתפיסת מלחמה של מטוס שמגיע ומפציץ. הנתון החדש במלחמה הזאת הוא שאנחנו חיים בשגרה מלאה בתקופת מלחמה, ואיך להביא את הילדים מהר למרחב המוגן. החלטנו שאנחנו מוסיפים לכל בית ספר ממ"קים (מרחבים מוגנים קומתיים, א"כ). סיימנו כך למגן את כל גני הילדים בעיר, לאחר שרק שליש היו ממוגנים לפני המלחמה. עכשיו אני בתהליך של מיגון כל בתי הספר. זה כבר מורכב יותר – צריך להזיז תשתיות, לקבל היתרים אבל כבר יש לי החלטות ועדת תכנון לכל בתי ספר. התוכניות לביצוע מוכנות ואנחנו יוצאים למכרז קבלנים. מקווה שביולי, ואולי אפילו לפני, כבר נתחיל לבנות, בשאיפה שעד ינואר נמגן את כל מוסדות החינוך בעיר. לאחר מכן, נעבור למגן מרכזים קהילתיים, בריכות שחיה, ספריות ועוד שירותים ציבוריים".

-זה עולה הון תועפות למגן עשרות מוסדות ציבוריים. מה העלות?

"פרויקט כזה עשוי להגיע לכ-150 מיליון שקל".

-וכסף מהמדינה קיבלתם?

"לא. זה מגיע כרגע מהתקציב השוטף שלנו".

אבל מיגון מוסדות החינוך ושאר השירותים הקהילתיים, גם העלה בפני תמרי סוגיה אחרת שהוא מאמין שחייבים לתת לה מענה: "המרחבים הפתוחים, כמו גינות ציבוריות והרחוב עצמו, חייבים לקבל מענה של מרחב מוגן – יביל או אולי מרתפי. הרי במרחב הפרטי אנחנו יודעים מה לעשות – יש מקלט, חניונים תת קרקעיים, אבל מה קורה ברחוב? איך אתה יכול להגן על האנשים ברחוב כשאנחנו מבינים שנצטרך לחיות ככה לאורך שנים. אני מאמין שצריך יהיה להוסיף כבר בתב"עות הבאות שטח מיגון בכל כמה בניינים ברחוב, עם כניסה פתוחה שתאפשר לציבור להימלט אליו. צריך בכל 100 מטר של רחוב, 20-30 מ"ר למיגון, בטח ברחובות מסחריים. חייבים אזורים ממוגנים".