מזה שבע שנים משמשת ורד סולומון ממן כאדריכלית הראשית של משרד הבינוי והשיכון, תואר שמשמעותו המעשית הוא ניהול אגף בכיר תכנון במשרד הבינוי והשיכון שפועל ליצירה וקידום של מלאי תכנוני למגורים. לשם השגת יעד זה, יוזם האגף פעילויות שונות בתחום התכנון, בהן ביצוע סקרים לאיתור קרקע, בדיקות היתכנות, תוכניות רעיוניות, תוכניות אב ותוכניות בניין עיר ("תב"ע"). האגף מבצע הכוונה והנחייה של התכנון הסדיר, מבקר ומסייע למחוזות ולצוותי תכנון חיצוניים. בנוסף, אחראי האגף על רישום שיכונים ציבוריים.

זו הפעם הראשונה שבראש האגף עומדת אישה, ועל רקע יום האישה שצוין לפני מספר ימים, שוחחנו עם סולומון ממן על החשיבות בפעילות האגף, כאשר שבע שנים הם בהחלט פרק זמן ראוי בו ניתן לראות תוצאות בשטח של תהליכים שקודמו בהובלתה, וממשיכים ללוות את תנופת הבנייה.

-זו לא הפעם הראשונה שלך אצלנו במרכז הבנייה. לפני מספר חודשים נפגשנו כאן כשהבאת את צוות המשרד לסיור ב"בית השקוף", שהוא הנדבך החזותי של מרכז הבנייה הישראלי. עצם קיום הביקור הוכיח כמה את רואה חשיבות בכך שהצוות שלך יכיר את השטח ואת מקצוע הבנייה שהוא למעשה המוציא לפועל של עולם התיכנון. בפאנל אצלנו הצגת את התפיסה שלך בכל הנוגע לטיפולוגיה שלשכונת המגורים בישראל, תוכלי להרחיב בנושא?

"נתחיל מביקורת עצמית. כשהגעתי למשרד הבינוי והשיכון לפני שבע שנים, הבחנתי בכך שבכל התוכניות ברמת התב"ע, השכונות הן גנריות, חזרתיות, לחלוטין דומות. כשעברתי ממקום למקום, באר יעקב, נהריה, דימונה, הכל נראה אותו הדבר – שכונה ישראלית 'טיפוסית'. הדבר גרם לי להבין שמשהו לא תקין בשכפול הזה, שהוא טוב אולי מבחינה כלכלית ונוח לאדריכלים, אך מבחינת סביבת החיים שלנו, הוא לא נכון. הרי האוכלוסייה עצמה מגוונת – הן מבחינת שכבות הגיל והן מבחינת המבנה המשפחתי, והשאלה שהעסיקה אותי הייתה איך אפשר להכניס את הגיוון גם באדריכלות ובתכנון השכונות והבניינים. ככל שחפרנו, הבנו שהגיוון נובע מההרכב האנושי. אם אדריכל יחשוב עבור אנשים בני 70-80 ולא רק עבור המשפחה הממוצעת, שגם זה כבר לא הגדרה צרה כי הרי ישנם יותר ויותר משפחות בהרכבים שונים, כך התיכנון יכלול גיוון בכמה אופנים.

"למעשה, הביטוי האדריכלי פיגר אחרי המציאות. ברגע שהכנסנו למשוואה את הזקן ואת הילד ואת התינוק, נוצר הגיוון התיכנוני. היכן ממוקם המרכז המסחרי והמרפאת בחשיבה דרך העיניים של שכבות הגיל השונות, גם של בני השלוש והחמש. צריך לחשוב על המקום שייווצר עבורם, החל מהרחוב, דרך הכניסה לבית ועד לחדר בתוך הבית. לכן אני דורשת מהאדריכלים להסתכל דרך העיניים של שכבות הגיל, ואז השכונה נהיית יותר מגוונת".

-אז איך מיישמים את התפיסה הזו באופן מעשי?

"החשיבה היא למעשה גיבוש הפרוגרמה. אני נפגשת עם הצוותים ברחבי הארץ במחוזות השונים, כשבכל שעתיים נכנס צוות אחר במקום אחר, בשכונה אחרת, ואני מבקשת מהצוות להיות מודע לכך שהוא נדרש לתכנן מנעד של טיפוסי שכונה וטיפוסים של מבנים על פי מגוון סוגי האנשים. המטרה היא שהאדריכלים שבצוותים כבר לא יתכננו רק קוביות זהות, ויציגו מבחר בניינים שמנים, רזים, גבוהים ונמוכים, בדיוק כמו המגוון הקיים באנשים. התפיסה שאני מובילה מעלה פעמים רבות את השאלה איך נוכל לוודא שהתוכנית תייצר מגוון, הרי התוכנית היא בסך הכל ברמת התב"ע. אז נכון שהתוכניות שאנחנו מנפיקים הן תב"עות, אבל כשאנחנו מכינים תב"ע בתלת ממד, אין סיבה להציג רק קוביות אחידות. אני מצפה מהאדריכל לשלב בהדמיה של התב"ע חלופות לבניינים שמנים, רזים, גבוהים ונמוכים. לא כולם צריכים להיות לבנים, אפשר ורצוי לשלב גוונים שונים, ואז, כשהגורמים העירוניים כמו ראשי הערים, מהנדסי הערים והיזמים רואים את המגוון בתב"ע, גם הם מתחילים להבין את הפוטנציאל של הגיוון.

"ואנחנו רואים שהמסר נקלט. נכון שבהמשך, שרשרת הרישוי עוברת למהנדסי הרשויות, אבל כשבונים ויז'ן שבו הבניינים שונים, המרפסות שונות ולא הכל אותו הדבר, פתאום אנחנו רואים יותר שכונות מגוונות מאשר בעבר, ואני מקווה שהמגמה רק תגבר.

"צריך כמובן לזכור שהזמן הממוצע להתהוותה של שכונה הוא כ-10 שנים, ולכן עדיין רואים הרבה שכונות 'סטנדרטיות', אבל אנחנו רואים ניצנים של שכונות מגוונות משולבות בגיוון ייעודים כמו מגורים ליד תעסוקה ומסחר. בנוסף, אנחנו כבר רואים שהציבור הישראלי דורש גיוון, בעיקר בנוגע לשימושים. האוכלוסייה רוצה מיקס ולכן גם היזמים מתחילים להגיב לזה. האדריכלים מיישמים והיזמים מוכרים את המגוון ללא קושי".

-משרד הבינוי והשיכון נתפס כגוף שמרן. איך את מגשרת בין המעמד הרגולטורי לצורך שלך לחשוב תיכנון?

"משרד השיכון הוא רגולטור ולכן נוצר פרדוקס. הוא היה אמון מאז ומעולם על תפקיד ספק יחידות  דיור בישראל, והאג'נדה הייתה לייצר האחדה כדי שהסטנדרט בדימונה יהיה זהה לסטנדרט ברמת גן, ממקום של שוויון. אני מובילה איכות תכנונית שמתאימה לסטנדרט הגבוה, במקביל להימנעות משכפול. אנחנו מבקשים מהאדריכלים עוד משהו, משהו שמיוחד לירוחם, משהו שמיוחד לצפת, כרמיאל או נהריה. ומכיוון שאדריכלים אוהבים אתגרים, אז אני מבקשת לראות את הוויז'ן ובדרך הזו נוצרת סימביוזה שמשפיעה גם על היזמים".

-איפה אתם מתממשקים עם מינהל התיכנון ומוסדות התיכנון הכפופים לו?

"אנחנו גוף יוזם, אנחנו המטבח. מינהל התיכנון הוא התנור שם מתבשלת התוכנית. אני עובדת על תוכנית שנה-שנתיים, מכינה את התבשיל ואז מכניסה לתנור. אם התנור חם מספיק, הוא משתף פעולה, רואה, מתלהב ומשפר, ואז כמובן התבשיל יוצא נהדר. אם מוסד התיכנון שמרן או חושש, אז התוצאה תהיה סטנדרטית. החשש המובנה של מוסדות התיכנון הוא מפני הקושי לשווק. אבל מסתבר שגם הוועדות יותר מתלהבות ורוצות לדבר תיכנון, ולא רק לעסוק במספרים שנוגעים לצפיפות ולגובה. לצורך כך אני מקיימת מפגשים לטובת שיח תיכנוני ומצרפת אליהם נציגים ממינהל התיכנון. השיח הוא שיח על עיצוב והם לגמרי משתפים פעולה, כך התוכנית לא עוסקת רק בפתרונות הטכניים – אלא כוללת גם את היבטי הדיזיין. מטרת השיח התיכנוני שאנחנו מקיימים הוא לייצר  שייכות, לייצר מקום. השאלה המרכזית שאני מעלה בכל פורום תיכנוני היא איך לייצר מקום? השיח האדריכלי מייצר דיפוזיה ולכן אני גם מקפידה להוציא את צוותי האדריכלים ומתכנני הערים במשרד הבינוי והשיכון, לסיורים לשטח בכדי לראות פרויקטים לא רק של משרד השיכון. מובן שחשיפה לפרויקטים מייצרת השראת ורואים את ההשראה הזו יותר ויותר בתוכניות של ראשי המחוזות".

-האם התפיסה התכנונית שלך ליצירת מקום תופסת גם בעולם של מגדלים?

"אפשר לייצר מקום גם בבנייה ורטיקלית, בהחלט. יש דוגמאות מצוינות בעולם. אבל, צריך רק למצוא את המינון הנכון מכיוון כי שמגדל הוא בדרך כלל סוליסט ויצירת מקום תלויה במגע בין אנשים, מרפסות, רחוב, חיכוך בין אנשים, ולא רק מסלול שמחבר את החניה באמצעות המעלית ישירות לדירה".